אם למסורת ואם למקרא
אֵם למסורת ואֵם למקרא הן שתי צורות לימוד המופיעות בגמרא ללימוד ההלכה מתוך פסוקי התנ"ך.
אם למסורת היא דרך פרשנית הגורסת שניתן לדרוש את הפסוקים גם על פי מסורת הכתיב, בעוד המחזיקים בשיטת אם למקרא מפרשים ודורשים את הכתוב בהתבסס על מסורת הקריאה בלבד. שאלת אם למסורת או אם למקרא שנויה במחלוקת בין התנאים, ובמקומות שונים מזהה התלמוד מחלוקות הלכתיות שונות ככאלו התלויות בשאלת אם למסורת ואם למקרא.
דוגמאות למחלוקת[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיון ומספר דוגמאות למחלוקת זו מופיעים בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין[1]. התלמוד שם מביא את דברי רב יצחק בר יוסף שמנה חמשה מקורות תנאים בהם מסתמכים התנאים על "יש אם למקרא". בהמשך אותה סוגיה בתלמוד מופיעים מקורות תנאיים נוספים התלויים בדיון זה. שתים מהמחלוקות המובאות בתלמוד מודגמות בטבלה זו:
| נושא המחלוקת | המקור בתורה | לשון הפסוק | אופן הקריאה | הכתיב בתורה | דעה א: "אם למקרא" | דעה ב: "אם למסורת" | אפשרות נוספת להסבר המחלוקת |
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מספר הדיינים הדרוש לדיני ממונות | ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח' | "אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" | ירשיעון (לשון רבים) | ירשיען (לשון יחיד) | רבי : נדרשים שני דיינים ועוד שנים לפעם הנוספת שכתוב "אלהים", דהיינו ארבעה דיינים, ומשום אין בית דין שקול דרושים חמישה דיינים | רבנן: נדרש דיין אחד ועוד אחד, סה"כ שני דיינים, ומשום אין ב"ד שקול צריכים שלושה דיינים | גם רבנן מסכימים שיש אם למקרא, אלא ש"ירשיעון" לשון רבים כולל את הדיינים של שני הפסוקים |
| מספר הדפנות הנצרך לסוכה | ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוקים מ"ב–מ"ג | "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ ...יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת... כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי" | בסוכות (לשון רבים בשלוש הפעמים) | פעמים בסכת (לשון יחיד), ופעם אחת בסכות (לשון רבים) | רבי שמעון: מספר דפנות הסוכה הוא שלוש שלמות והרביעית קטנה, אפילו בגודל טפח:
2*3=6, פסוק אחד נצרך לעצם הדין, ונותרו 4, הלכה למשה מסיני לימדה שבדופן הרביעית די בטפח |
רבנן: מספר דפנות הסוכה הוא שתים שלמות והשלישית קטנה, אפילו בגודל טפח
2 ועוד 1*2= 4, פסוק אחד נצרך לעצם הדין, ונותרו 3, הלכה למשה מסיני לימדה שבדופן השלישית די בטפח |
גם רבנן מסכימים שיש אם למקרא, אלא שפסוק נוסף נצרך לדין הסכך |
חובת העלייה לרגל של עיוור באחת מעיניו[עריכת קוד מקור | עריכה]
מצוות העלייה לרגל מופיעה בפסוק בשמות, כ"ג, י"ז: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'"; המילה יֵרָאֶה ניתנת לקריאה בשני אופנים: 'יֵרָאה' דהיינו שעל הזכרים להיראות לפני הקב"ה, או 'יִרְאה', כלומר, שעל הזכרים לראות את השכינה השורה בבית המקדש. לסוברים ש"יש אם למקרא", הרי שאופן הלימוד והדרש הוא לפי איך שנקראת המילה ולא איך שהיא כתובה, דהיינו שהציווי 'יראה'- משמעה חובה להיראות. אך לסוברים ש"יש אם למסורת", מתייחסים אנו לכתיב, ולכן, כוונת המקרא ל"יראה" כוללת את החובה לראות בעיניך. התלמוד מביא את דברי יוחנן בן דהבאי בשם רבי יהודה בן תימא הפוטר עיוור באחת מעיניו ממצוות עלייה לרגל משום שאינו יכול לראות בשתי עיניו, ולא מתקיים בו "כדרך שבא לראות כך בא ליראות"[2].
ההכרעה להלכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הראב"ן[3] כתב, שכיון שהתלמוד הביא סדרה של חמשה תנאים הסוברים שיש אם למקרא, חל כאן הכלל ההלכתי שאין הלכה כשיטה, ומכאן שלהלכה יש אם למסורת. רבי יהונתן אייבשיץ כתב שלהלכה יש אם למקרא[4], והפרי מגדים[5] השיג עליו וכתב שנראה מפסיקות הרמב"ם שיש אם למסורת. כך כותב גם הערוך לנר[6].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יוסף עופר, המסורה למקרא ודרכיה — פרקי מבוא, הוצאת מאגנס, 2022[7]
- שלמה נאה, אין אם למסורת או: האם דרשו התנאים את כתיב התורה שלא כקריאתו המקובלת?, תרביץ, ס"א (ג–ד), עמ' 401–448, באתר JSTOR
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ מסכת סנהדרין, דף ג', עמוד ב' - דף ד', עמוד ב'
- ^ לביטוי זה כמה פרשנויות, ראו בתוספות, מסכת סנהדרין, דף ד', עמוד ב', ד"ה כדרך
- ^ תחילת מסכת סנהדרין
- ^ ראו בפלתי יורה דעה סימן פז סעיף קטן ב
- ^ יורה דעה סימן פז משבצות זהב סעיף קטן א. למחלוקת זו השלכה לגבי טיגון בשר בחלב, שאם יש אם למקרא אין הוכחה מהתלמוד שטיגון אינו נקרא בישול, אך אם יש אם למסורת משמע מתוך התלמוד שטיגון אינו בישול, ולשיטה זו בשר שטוגן בחמאה אינו אסור מדאורייתא, אלא מדרבנן
- ^ בחידושיו לכריתות דף יז עמוד ב
- ^
חננאל מאק, שראיתי שיבוש גדול בדברים אלו, באתר הארץ, 15 באוקטובר 2022
